ארמון בתוך הזמן

אברהם יהושע השל, מהוגי הדעות הגדולים והחשובים ביותר במאה ה-20, ראה את השבת כ"ארמון בתוך הזמן". אנו מביאים כאן לקט נבחר של מובאות מתוך ספרו החשוב והמומלץ השבת*.

אדריכלות הזמן

"התרבות הטכנולוגית הביאה לידי מימוש את כיבוש המרחב על-ידי האדם. לעיתים קרובות גובה הצלחה זו מחיר יקר, ומביאה לידי הקרבת יסוד אחר, מהותי לקיומנו – הקרבת יסוד הזמן…
ניתן לאפיין את הפולחן היהודי כאמנות הצורות המשמעותיות שבזמן – כאדריכלות הזמן. לרוב המצוות – שבת, ראש חודש, חגים וזמנים, שנת השמיטה ושנת היובל – קיימת זיקה לשעה מסוימת ביום מסוים, או לעונה מיוחדת של השנה…
משמעות השבת היא לחגוג ולהלל את הזמן, ואיננה לפאר ולפרסם את המרחב. אנו חיים שישה ימים בשבוע תחת רודנותם של ה'דברים' שבמרחב; בשבת אנו מנסים לכוון עצמנו לקראת קדושת הזמן. ביום זה אנו נקראים ליצור זיקה עם הנצח שבזמן, לסור מתוצאות הבריאה, ולפנות אל סוד הבריאה. לעבור מעולם הבריאה אל בריאת העולם".

ארמון בתוך הזמן

"על האדם המבקש לחשוף את קדושת היום מוטלת המשימה לנטוש את הניכור הקיים במסחור הבוטה של החיים, ואת היותו לכוד בעול העמל והיגיעה. עליו לצעוד הרחק מהקולות הצורמים שבשאר הימים, ממתחים ומתאוות הרכישה, מהמעילה העצמית בה הוא שרוי. עליו להיפרד ממלאכתו, ולהבין שהעולם כבר נברא וישרוד גם ללא עזרת האדם. שישה ימים אנו נאבקים בעולם, וסוחטים רווח מן האדמה; בשבת אנו פונים אל הזרע הנצחי הנטוע בנפשנו.  לעולם מוקדשים הידיים, הנפש שייכת למימד אחר. שישה ימים אנו מנסים להשתלט על העולם, וביום השביעי עלינו להשכיל לשלוט בעצמיותנו…
השבת איננה קיימת למען ימי החולין, ימי החולין קיימים למען השבת. השבת איננה מנגינת ביניים, היא פסגת החיים…
השבת חודרת לנבכי נשמת האדם, ומביאה מזור למצוקותיו. בשבת שעה אחת אינה נאבקת ברעותה, ובעזרת כוחו של יום זה, מתגבר האדם על כל יגון וצער…
היום השביעי הוא כארמון בתוך הזמן, ובממלכת הזמן ימצא כל אדם את מקומו. אין המדובר בתאריך בלוח השנה, אלא באווירה רוחנית ייחודית…
שמים וארץ נבראו בשישה ימים, בעוד שהמנוחה נבראה ביום השבת – 'מה היה העולם חסר? מנוחה. באתה שבת, באתה מנוחה"

מעבר לציוויליזציה

"השבת עצמה היא משכן – משכן שאנו בונים, משכן בזמן.
יש אדם אשר חייו מכוונים על-ידי הצורך להתמודד עם המכשולים הרבים שהחיים מעמידים בפניו; ויש אדם המצליח לעצור את המרוץ ולעמוד דום לנוכח רגע אשר ממנו נשקפת הוויית הנצח…
השבת הינה מודעות עמוקה להרמוניה ולאחדות השוררות בין האדם לעולמו".

אתה אחד

"לאחר שהושלם מעשה הבריאה, התחננה השבת בפני האל ואמרה: ריבון העולם, הכול בראת בזוגות; לכל יום זיווגת בת-זוג, ורק אנוכי נותרתי לבדי. ענה לה אלוהים: עם ישראל יהיה בן-זוגך".

הנצח יביע יום

"בששת ימות השבוע שרויה הרוח בבדידות. אין מתחשבים בה, והיא נטושה ונשכחת. האדם העמל נתון תחת לחץ, שרוי בדאגה ולכוד על-ידי חרדות. אין לו פנאי ליופי רוחני ומופשט, אולם הרוח מצפה שהאדם יתאחד עימה…
השבת מתגלה כלטיפה, לטיפה המעבירה מעלינו יגון, עצב וזיכרון קודר. ערפילי הלילה כבר יורדים כשהאושר מתחיל להתעצם, כשהנשמה היתרה, שבכוחה להאדיר, חודרת אל עצמות בני-התמותה".

הארות הנצח

האגדה מספרת:
"בשעה שאמר להם הקדוש-ברוך-הוא לישראל, אני נותן לכם את התורה, אמר: האם מקיימים אתם את המצווה שבה אני מנחיל לכם את העולם הבא? וישראל היו משיבים ואומרים לפניו: ריבונו של עולם! הראנו דוגמה של העולם הבא בעולם הזה. אמר להם: זו שבת"

קדושה בזמן

"הקדושה שבמרחב והקדושה שבטבע נודעו בדתות העולם. החידוש שהביאה היהדות היה העברת רעיון הקדושה מן המרחב אל הזמן, ממימד הטבע אל מימד ההיסטוריה, מחפצים אל מאורעות. העולם החומרי הפך לעולם נטול קדושה עצמית".

"משהו קורה לאדם ביום השבת. רבי שמעון בן לקיש אמר: 'בערב שבת מעניק אלוהים לאדם נשמה יתרה, ובמוצאי-שבת נוטל אותה אלוהים ממנו'".

* הציטוטים לקוחים מספרו של אברהם יהושע השל השבת (תרגום: אלכסנדר אבן-חן, בהוצאת מכון שכטר למדעי היהדות וידיעות אחרונות, 2003).